חזרה ניסוי באלימות
ג'ק פאבר
26.11.2004
יום רביעי, 20:30, אולם המעבדה בתפוסה מלאה. דלתות הכניסה נסגרות, אך התאורה מסרבת להתעמם. ההסכם המקובל בין המופעים לצופים, שלפיו האחרונים נותרים מוגנים בעלטה האופפת את כיסאותיהם המרופדים ומסמלת את תחילת המופע וסיומו, לא תופס הפעם. האור הבהיר משתקף בחומר דמוי הפרקט המצפה את הבמה, שבמרכזה שיח מלאכותי עשוי סבך ניר ירקרק ובשוליה מחסום חשמלי מהסוג המוכר מכל חניה פרטית.
בעוד הקהל ממתין, מתוח בצפייה, מגיח אבי בללי (נקמת הטרקטור) – שמבצע מוסיקה מקורית במהלך ההופעה – מן הצללים העוטפים את קצה האולם ומוצא את מקומו לצד כלי עבודתו (באס כפוך, מגבר, מיקרופון), בנקודה המרוחקת ביותר מהקהל. הדלתות נפתחות ונסגרות בטריקה חדה ו"שחקני הספסל המדממים" פורצים לאולם ופותחים בהופעה, שתיזכר כאחת מהופעות המחול הקשות, המרתקות, האלימות והאינטנסיביות של השנה האחרונה.
כל ההתרחשות מכאן ואילך מתפרקת לרצפים מרוסקים של פעולות אלימות (השלכות, תליות, טלטולים, בעיטות, חביקות, השפלות, צליפות, הפשטות, הפיכות, הכאות, מתיחות, לפיתות, דריכות, צעקות, צרחות), שבכולן טמון יופי נורא ומחריד שלווה, והידיעה המדממת שכל אותן פעולות הן חלק מהרפרטואר היומיומי של חיינו, חלק מאותו מאבק קיום אוטומטי שהפנמנו באיטיות, מחלחלת להכרת הצופים.
שבעת "שחקני הספסל המדממים" – איריס ארז, ענבל יעקובי, קמה קולטון, מאיה וינברג, יוסי ברג, אשר לב וארקדי זיידס המשובחים – מציבים העמדות מרתקות ורבות תנופה, שמקרותיהן ברורים: תצלומי עיתונות וקטעים מיומני טלוויזיה המראים שוב ושוב דמויות מוכות ומושפלות שידיהן מורמות, אל מול דמויות מכות, מאיימות בנשק או צולפות ממרחק. ההזנה התקשורתית הרפטטיבית הזאת של אלימות ברוטלית, שצורבת אותה בתודעת הצופים כלגיטימית ובלתי ניתנת לערעור, הופכת בידיה של יסמין גודר והרקדנים לאמצעי חתרני לשינוי המציאות. הרבה מעבר להצגת הכאב הגולמי של הכיבוד וטקסי האימה העדכניים שלו, מדובר כאן בהשפעתם של אלה על חיי השגרה הפסיביים לכאורה, על חלחולם לתוך מערכות היחסים והמבנים החברתיים, על הפיכת כל ניסיון ליצירת קירבה ומגע אנושי למפגש טעון ועוין בין פוגעים לקורבנות, בין מחפשי חום למבקשי שליטה.
ואכן מדובר ביצירה תובענית ברמה נדירה למדי. לא רק מבחינת תוכנה הרעיוני והאלימות הרגשית הרבה שהיא מכילה, אלא גם בהתחדשויות הבו-זמניות שהיא מציגה ובהסתמכותה על תפאורה מינימלית (שיח, מחסום, דלות האולם). בהתאם לחוקיות הנוקשה הזאת מפליא אבי בללי בנגינתו, שנעה ממינמליזם מורבידי ורך מיתרים, ועד לשיא ההארדקור חסר חמלה כמעט.
"קרם תות ואבק שריפה" שנוצר כפרויקט משותף של הכוריאוגרפית המוכשרת והייחודית יסמין גודר ("שתים, שעשוע, ורוד", "פתאום ציפורים", "אולם") ותאטרון המעבדה, בניהולה האומנותי של אופירה הניג, והיה המופע המרכזי של העונה החדשה של המעבדה. המופע הוצג במסגרת פסטיבל "הרמת מסך", שנוסף להופעות במרכז סוזן דלל בתל-אביב התמקם השנה סופית גם בירושלים, והביא שמחה רבה ללבנו.
בתור מופע המסמל כל-כך הרבה תפניות מבורכות במקביל, הפותח פסטיבל מחול נחשב ועונת יצירה מקורית, הציפיות שנתלו ב"קרם תות ואבק שריפה" היו מספיקות להכריע תחתן יצירות רבות, ראויות וטובות כוונה. אך במקרה שלפנינו, כל הנ"ל רק העצימו את כוחה של העבודה, כמעט עד למידה המרבית של העומס שאפשר לחוות. ההבנה ש"קרם תות ואבק שריפה" היא יצירה פוליטית – אישית במובהק, בפרשנות האינסטינקטיבית והמיידית ביותר שלה, תורמת לתזמון המתבקש של הפצעתה על מפת האירועים העכשוויים.
פורסם ב״כל העיר״