יעל אפרתי
14.03.2003

על משטח לבן בוהק, מוצף באור פלורוסנטי עז וחסר פשרות, פורשות ארבע רקדניות מוכשרות את מערכת היחסים הסבוכה ביניהן. במופע "פתאום ציפורים", יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית יסמין גודר, השפה האישית, מדויקת ומאופקת, והאווירה נזירית. בחלל אין במה סטנדרטית, והרקדניות רוקדות קרוב מאד לקהל, לצלילי מוסיקה חיה חודרת ובתלבושת שחורה, אחידה כמעט. המופע יעלה ב-18 וב-19 באפריל בתאטרון תמונע בתל אביב.

כמו ביצירות קודמות של גודר, ב"פתאום ציפורים" אין עלילה. עיקר המחול הוא מפגש בין מבנה כוריאוגרפי סדור, הנסמך על חוקים נוקשים, לבין הגוף והנפש האנושיים, רווי הדגש והיצר. העבודה על היצירה כללה תהליך ממושך שבו ביקשה גודר לחקור לעומק את הרבדים הסמויים, הגוונים והדקויות באומנות ובחיי הנפש שמהם נובעת היצירה. גודר ביקשה מהרקדניות לשלב ביצירה חוויות וזיכרונות אישיים שלהן, שעברו עיבוד אומנותי מוקפד. התוצאה היא עיסוק בצורך האנושי בקשר, בבדיקת הגבולות בין בני אדם, במצבי נפש סוחפים, וביחס שבין הבמה, האומנות והיצירה לבין החיים.
גודר מצליחה לגעת בקהל בתזמון מדויק, בשפת תנועה מקורית ועתירת פרטים ובכוריאוגרפיה המשלבת מבט מרוחק עם תקריבים חושפניים – שיטה שמזכירה טכניקות צילום קולנועיות. הצופה חש שהוא מוצף במידע מפורט. במשך המופע אפשר להבחין בכל וריד וכתם על רגלי הרקדניות, לשמוע את הנשימות שלהן, לראות את הזיעה שעל פניהן ואת פיהן המתהוות בבכי. "יש בחשיפה יופי רב", אומרת גודר, "גם את אהובינו אנו רואים לפעמים במטבח תחת אור חזק וחושפני. אני לא אוהבת את האידיאליזציה שעושים לפעמים לגוף האנושי, ומרגש אותי לרואת גם את הפגמים בו".

התיכון של "תהילה"

סיפור חייה של גודר בארץ שזור לבטים בנוגע לשייכותה התרבותית והגיאוגרפית, דבר שמקרין על יצירתה האומנותית ושופך אור על דרך עבודתה. גודר החלה לרקוד בגיל 6, בשיעורי מחול אצל הפרופ' חסיה לוי-אגרון ובשיעורי בלט אצל יעקוב ליפשיץ בירושלים. כשהייתה בת 11 עברה משפחתה לארצות הברית, וגודר החלה ללמוד בתיכון לאומנויות הבמה שעליו התבססה הסדרה "תהילה,. במקביל זכתה במלגת לימודים בבית הספר של מרתה גרהאם בעיר, שבו רקדה כל סוף שבוע, מגיל 14 עד 17. המפגש עם המחול המודרני ועם שיטת העבודה של גרהאם היה נקודת מפנה בחייה. "המפגש הזה הציל אותי", היא מספרת. "בפעם הראשונה יכולתי להיות לא רק פייה או פרפר, "הבנתי שלריקוד יש משמעויות נפשיות מעבר להיבטים הפנטסטיים שלהם נחשפתי עד אז". בתום לימודיה שבה לישראל, אך לאחר שלוש שנים חזרה לארצות הברית, ללמוד אומנות ב- NYU,
ב-1998 שמעה על התחרות "גוונים במחול", המיועדת לכוריאוגרפים בראשית דרכם, והציעה את עבודת הסולו שיצרה בניו יורק, "הקיר של אלינה", היא התקבלה לתחרות וזכתה לתשומת לב בזכות השפה המקורית שיצרה, ההקפדה על הפרטים ובחירת הנושאים. מאז התבלטה גודר גם בזכות החפצים והאביזרים שבהם היא נוהגת להשתמש. באותה תחרות השתמשה במחוך שהכיל מגירות קטנות ונשלפות, ובהמשך – בנעלי עקב אדומות בוהקות, מזוודות קטנות כחולות, זר פרחים מיוחד לקדמת הגוף, ועוד.
שנה אחר כך יצרה את הדואט "תגידי שלום יפה", שרקדה עם תמר לם. שתי העבודות זכו אז לשבחי הביקורת, והועלו בתוך זמן קצר בניו-יורק, פורטוגל וקנדה. בשנת 2000 יצרה ל"הרמת מסך" את "I feel funny today”, מופע שהוצג בישראל ובחו"ל, ובעקבותיו זכתה בשנת 2002 בפרס "בסי" היוקרתי מטעם קהילת המחול של ניו יורק.
עבודתה הבאה, "אולם", בהשתתפות חמישה רקדנים נוספים, עסקה בתהליכים נפשיים. הרקדנים כונסו באולם ריקודים סואן שירד מגדולתו, וגילו מה עובר על כל אחד מהם בניסיונותיו להתקרב א האחר ואל עצמו. בסוף המופע, במעין קתרזיס מפתיע, עלתה לבמה הזמרת דקלה, שרה שיר רגשני, הסתובבה והלכה. "אולם", שמועלה באופן רצוף בישראל יצא בסוף החודש והופעות בבודפשט ובמאי ינדוד לארצות הברית. במופע זה נוגעת גודר ביחס שבין האומנות לחיים, בזיקתו של המבצע לקהל, ובמתרחש בין שני הצדדים כשהמסך יורד והאורות כבים.

צ'לו וקופסת אפקטים

את "פתאום ציפורים" חותמת גודר בבכיה המתמשך של שרון צוקרמן, רקדנית שמוסיפה לעבודה המופנמת פן מוחצן. אחי שנראה שהיא מעייפת מהבכי, היא עוברת מהפך ומתחילה לדבר בקול רם, ואז מתברר שבקטע זה היא מציגה לקהל את משתתפי המופע ויוצריו. רשימת קרדיטים מוצגת באור סרקסטי משהו, מלווה בצחוק מתגרה, היסטרי במקצת ומעורר חמלה. קטע חושפני זה משדר את הפגיעות של המבצע והתלות שלו בקהלו. הרקדניות הנוספות בהצגה הן קמה קולטון, מאיה וינברג ושחר בראון.
את המופע מלווה נגינתה של קרני פוסטל, שהייתה שותפה ליצירה משלביה הראשונים. פוסטל מנגנת בפינת הבמה על צ'לו אקוסטי המחובר למגבר וקופסת אפקטים. באמצעות המוסיקה המופשטת, שלא תמיד קל לשמוע אותה, היא מנהלת שיח מתמשך וקשוב עם הרקדניות, ושולחת את הצופה למקומות רחוקים. שותף מרכזי אחר ביצירה הוא בן זוגה של גודר, איציק ג'ולי, שמעורב מאד בעשייה האומנותית שלה בשלוש שנים האחרונות. ג'ולי, שמגודר כיועץ האומנותי של המופע, הוא במאי ומחזאי. לדבי גודר, לדיאלוג אתו יש משמעות גדלוה בהתפתחות העבודות.
המוסיקה ועיצוב התאורה הדומיננטי הם חלק בלתי נפרד מהחוויה, הגורמת לצופה סוג של התכנסות והתנתקות מהמולת היום יום. אלא שלמרבה הצער, היום-יום דווקא משפיע על היוצרת. גודר, אומנית מוכשרת ורבת פנים, שיוצרת בקצב מרשים עבודות מעמיקות, חפות מפופוליזם, לא מצליחה להתפרנס מאומנותה. גם רקדניה, שרובם יוצרים מצוינים ומסורים, נאלצים לעבוד בעבודה נוספת למחייתם.
גודר ולהקתה מקבלים ממשרד התרבות 50 אלף שקלים בשנה (לא ברור מה יהיה הסכום בשנה הבאה). לכן גודר מנהלת את הפרויקטים שלה בעצמה – בין השאר הובלות תפאורה, הכנת תקציבים ,תיאומים וארגון סיורים בחו"ל – ועובדת בכמה משרות הוראה. בנוסף, עד כה לא נמצא לה וללהקתה סטודיו, והם עובדים במקומות שונים. קשה לגודר לדבר על הנושא הכלכלי, והיא מעדיפה להתמקד בצורך שלה להביע את היצירתיות בכל תנאי, ולממש את החלום שלה לרקוד וליצור. אלא שגם במופע "פתאום ציפורים", שהצליח למלא את תאטרון תמונע הקטן בתל-אביב (למרות סערת הגשמים באותו יום), היא נאלצה לכסות מכיסה את ההפסדים..

פורסם ב״גלריה״ הארץ