חזרה על פתאום ציפורים של יסמין גודר

מרית בן ישראל
03.04.2009

שני קטעים מתוך פתאום ציפורים שיצרה גודר ב-2002. עבודה יפיפיה. קרירה, מיוסרת, מסתורית, מוּדעת, אקספרסיבית ומנותקת כאחת.

 וכך זה מתחיל: בקצה הרחוק של הבמה נדלקת נהרה לבנה, ניאונית, כמו אור שבוקע מן האופק בזריחה. הבמה כולה לבנה, שומקום מוצף אור שאינו משתנה במהלך ההצגה. אולי זה בכלל השמיים. ופתאום ציפורים.

ארבע רקדניות יחיפות לבושות בשחור – ארבע וריאציות של חולצה ללא שרוול וחצאית באורך הברך. גבה החשוף של הגבוהה אסור בשרוכים שחורים. אישה צעירה (קרני פוסטל, המלחינה) מנגנת על צ'לו חשמלי בצד הבמה. ארבע הבנות מתנועעות, יוצרות צירופים קליגרפיים על הבמה הלבנה כמו דף עם שורה בודדה וזוהרת של אופק; איך אומרות הדמויות באלף לילה ולילה על סיפורן – "לו נכתב בדיו על פני האופק שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד".

ארבע רקדניות, ארבע דמויות שהן אחת: ספק ציפורים בשמיים סטריליים, ספק חברות מִסְדר קטנות, ילדות. מתנגשות זו בזו, מתלטפות במגושם, מתחברות לצורות: בין מערכים גיאומטריים של ציפורים נודדות לקומפוזיות דתיות משובשות. חמלה, יסורים, בשׂוֹרה. הורדה מהצלב. הן מכסות את פניהן כאבלות. מתיקות וחומרה. לא תנוחות, כי אין מנוח. מתנועעות על הקו בין הגבישי למיוסר. לתמונות אין גבולות ברורים, הן משסעות זו את זו כל הזמן. זרועות ורגליים מתחברות ומרתקות את הדמויות זו לזו. ופתאום הן ניתקות, קופאות לרגע באלכסון, ידיים ורגליים נשברות למשולשים. נוגעות זו בזו. העיניים מתחמקות. היפר אקטיביות. עדינות. דוחפות אצבעות. הפנים משתנים במהירות, כאילו דפדפו בספר הבעות. ותמיד יש איזה פרט שמפריע, שלא מסתדר. הסימטריה מתעקמת, מסתבכת. הן נאבקות להחלץ מן המקלעת. אחת צועדת אל קצה הבמה. רגליה טובלות באור. ופתאום מהומה של צווחות, כמו ציפורים שמתכוננות לשינה.

הקטע האחרון מלווה ביבבה ארוכה של אחת הרקדניות. כשהיא משתתקת כבֶה האופק. הבמה מאפירה. שלוש דמויות קופאות על מקומן בזמן שהרביעית מונָה את העושים במלאכה תוך כדי ריקוד: "שחר בראון, לולו ליאם, יסמין גודר…" תופרת את ההצגה למציאות, במין מחווה הפוכה לפאזוליני, שפתח את סרטו "ציפורי שיר וציפורי טרף" בשיר הקרדיטים הבא:

ועוד כמה הערות חזותיות (לאו דווקא מתחום המחול. כי על הדברים הבאמת מעניינים שקורים היום במחול אי אפשר לדבר רק בלשון של מחול).

hallway – ברוס נאומן

Double Poke in the Eye II, Bruce Nauman 1985

ביל ויולה (בעצם חיפשתי עבודה אחרת שלו המתייחסת לאמנות דתית, אבל זה מה שהיה ביוטיוב)

מתוך מופע של רוזאס, להקתה של אן תרזה דה קירסמאקר