חזרה רק בשביל לקבל חיבוק

גבי אלדור
21.11.2002

"פתאום ציפורים". העבודה של יסמין גודר מזעזעת את הנפש. היא נוגעת בכאב ובטירוף וברוע באופן קיצוני וחסר רחמים, כל מרכיביה יוצרים שלמות אחת.

בסטודיו סוזי החדש בבנין של להקת בת שבע, בחלל שכולו לבן יצרה גודר, יחד עם ענת שטרנשוס והתאורן ג'קי שמש, עולם חסר צללים, לבן גם הוא, עם תאורה לבנה מוסתרת בחלקה מאחורי הגבהות בשוליים. כמו חדר חסר קירות. ארבע נשים בשמלות שחורות, בעיצוב מעניין של לולו ליאם, הנוגע באפשרות קיצונית אך נותר בגד שאפשר ללבוש, יוצרות מערכת יחסים סבוכה שמופעלת על ידי מגע – כל נגיעה מפעילה שרשרת תגובות, כל מגע הוא בחזקת חיהוק ההופך לחנק.

כבר ראינו בעבר סוג כזה של יחסים, והאמת שרוב העבודות ב"הרמת מסך" עד כה הפכו את המגע לכוח המניע הראשוני, כאילו אין אדם יכול לנוע בכוחות עצמו. התלות הזו מגלה אופני תנועה שונים ומגוונים, אך גודר לקחת אותם למקום קיצוני כאשר הרקניות לא רק נוגעות בכף יד או רגל או סנטר, אלא משתמשות בפניהן, בקולן ובעיקר בעינהן באופן שסותר את הארשת הרגילה של "ריקוד" שבו רק הגוף מדבר. בסולם עולה של רגשות ההולכים ומקצינים, החיוך הופך לעווית, אצבעות הידים קופאות כמו במסיכת מוות, ומה שמתחיל כמשחק ילדות הופך לתלות נוראה, לווידוי על יחסי הורה וילד ואחות, על מניפולציות ופחד וחדוות ניצחון זמני ויצריות הרסנית שניתן לה פורקן.

שפת התנועה של גודר הלכת ומגבשת, וכבר בעבודות הקודמות הגוף דיבר תמיד בקול מוכר ובאחר סמוי, המתגלה דרך פרצות פתאומיות – כמו תנועה נוספת בסוף התנועה המוכרת, צניחה פתאומית או תוספת של תנועת יד צורמת. אך למרות התכנים הפרועים, העבודה הזו היא תזמור מדוייק, חמור, שלא משתעשע באביזרים או בנתונים חיצוניים כלשהם. זו תמנת מצב אנושת, חסרת אשליות וכמעט חסרת נחמה שבה מתגלים האכזריות שאנו כולנו מסוגלים לה, הפחד שכולנו יודעים, גבולות השפיות הרופפים. גודר מצליחה להופך לרגע אחד לרב ממדית, כמעט כמו ציור קובסטי שבו נראה דיוקן מן החזית והצדודית בבת אחת, והיא עושה זאת לא רק במימד החללי אלא גם במימד הזמן, כאילו רגע אחד מתחלק לרסיסים: העצירוות הפתאומיות, המתמשכות, מזכירות צילומי סטילס ביתיים שבהם מוקפא רגע מקרי אחד, אך עתה, מונצח, המקרי הופך להיות בעל משמעות, היסטורי, רב פנים.

קרני פוסטל בצד הבמה, גם היא בשחור, יוצרת מציאות נוספת, עולם שלם כמעט חסר גבולות. בצ'לו חשמלי היא מפקה צלילים קשים, הנעלמים בתוך זמן אחר, חסר גבולות, כשלעיתים, בעיקר לקראת הסוף, הצ'לו כאילו מאיץ ברקדניות, מעצים את הלהט.

הביצוע של המחול התובעני הזה הוא מעולה – עוצמת הרגש אינה פוגעת בתזמונים מדוייקים, בהרמות והסתבכויות איברים  מפתיעות, ולקראת הסוף, כאשר נדמה שאי אפשר  להרחיק עוד, נקטע הכל – התנועה והנגינה והמבטים. מתוך ערימת אברי האישה שעל הבמה (שרון צוקרמן), פניה מכוסים בשיערה הארוך, בוקע קול גבוה, כל כך גבוה שנדמה בהתחלה שגם הוא נובע מאיזה כפתור אלקטרוני, אך לא, זו יבבה ארוכה ומתמשכת, יבבה איומה מעבר לבכי.

הקראת שמות המשתתפים על ידי אותה שרון צוקרמן, מבצעת מדהימה בעוצמתה, מלווה גם היא בטקס הלקאה עצמי וחיוך זדוני, כאילו הן אומרות: זו לא רק הצגה ועכשיו נלך כולנו הביתה, אלא זו אמנם הצגה אך אלו אנחנו, אלו שמותינו, זה אמיתי.

פורסם ב״העיר״