גלעד רייך
03.12.2003

העובדה שגם כך וגם כאן זה עובד היא הוכחה ליעילות השיטה הגודרית, שאינה מסתמכת לא על המרחק האסתטי בין הקהל לבמה, לא על תפאורה ותלבושות, לא על קונספציה בימתית ובקושי על מוסיקה (פס הקול של "אולם" הוא בעיקרו
אוסף של רעשי רקע) – אלא אך ורק על מה שיכול הגוף להנפיק בעצמו. העובדה שגם כך וגם כאן זה עובד היא הוכחה ליעילות השיטה הגודרית, שאינה מסתמכת לא על המרחק האסתטי בין הקהל לבמה, לא על תפאורה ותלבושות, לא על קונספציה בימתית ובקושי על מוסיקה (פס הקול של "אולם" הוא בעיקרואוסף של רעשי רקע) – אלא אך ורק על מה שיכול הגוף להנפיק בעצמו.

"שתים שעשוע ורוד" יצירתה של הכוריאוגרפית והרקדנית יסמין גודר, אשר הועלתה לראשונה בפסטיבל "הרמת מסך" לפני כשלושה שבועות, חילקה את קהל מופעי המחול בישראל לשניים: אלו שראו ולא מפסיקים לדבר על זה, ואלו שמנסים מאז להשיג כרטיסים. גם מבקרות המחול תמימות דעים: "היצירה היא חסרת רחמים, קשה אך קשה להיפרד ממנה, אפילו במחשבה"; "חוויה חזקה, טעונה, עמוקה ומרגשת"; זה מופע שאפשר לראות כמה פעמים".
וזו רשימה חלקית מאד מתוך ים המחמאות ומחיאות הכפיים שקיבלה גודר על עבודתה החדשה. ואכן, "שתים שעשוע ורוד" היא הדובדבן שבקצפת עשיית המחול בישראל השנה. דובדבן מר-מתוק, שטעמו המדויק, משפיע על העשייה כולה.
מכיוון שכמעט ואין טעם לנסות ולתאר מה בדיוק קורה על הבמה במהלך המופע, נגיד רק ששתי נשים, יסמין גודר ואיריס ארז, משיבות במשך ערב אחד ל'מבט התמידי הבוחן אותן' כהגדרתן. הן עושות את זה בשלושה פרקים שונים, על במה לבנה חלקה, כשבין פרק לפרק כמו מתאגרפות בזירה, הן פורשות הצידה, מנגבות את הזיעה, מחליפות בגדים וחוזרות להיאבק. המאבק הזה, שלפעמים הוא אלים ולפעמים הוא אוהב, לפעמים ארוטי ולפעמים גם קצת מצחיק, הוא תוצאה של "הפער בים התנועות המקובלות לבין הרצון האינדיבידואלי", כפי שמנסחת זאת יסמין גודר.
בכלל בשונה מהרבה יוצרים אחרים מיטיבה גודר לנסח את מה שמאפיין אותה. ומה שמאפיין אותה, הוא גם זה הופך אותה לכל כך מיוחדת. "אני מחפשת דימויים שמבלבלים אותי ואת הצופה כי אני לא מרגישה שבכל רגע נתון בחיים אני תמיד מבינה מה אני מרגישה. זה גבול מבלבל שאתה לא יכול להגדיר בפרוש מה אתה מרגיש כלפיו". וגודר אוהבת מאד לשחק את הגבול הזה לשחק עם הגבול הזה.
הרגעים הארוטיים, וישנם רבים כאלה ביצירה, הם המחשה טובה לכך. "יש ביצירה המון ביטויים לאסתטיקה ארוטית שהיא גם מגעילה אבל גם מעניינת. גם מושכת וגם דוחה", אומרת גודר לא בלי תאווה.
"במיוחד אני אוהבת את הרגעים שבהם הגוף הופך להיות בוטה, ונהפך דרך התנועה לבשר. בסופו של תהליך מה שאתה רואה זה את הבשר, לא את הבן אדם בתוכו ולא את המחשבות שלו. אתה רואה רק את הבשרניות של הגוף ואת הפונקציונליות של כל איבר ואיבר. אלו הרגעים הפחות אסתטיים של הסקס ולכן גם הכי מעניינים. כשאני נוהגת בגוף כבבשר, בצורה מוזרה, זה עושה לי משהו שדומה למדיטציה. יש משהו בויתור על המשמעויות הנפשיות-רגשיות של הגוף שהוא מדיטטיבי" ואולי כדי להמחיש את הנקודה הזו, עוטות עליהן גודר ושותפתה איריס ארז בחלקה השלישי של העבודה, החלק ה'ורוד', שדיים גרוטסקיים מגומי.

אמנות אתגרית

• איך את מסבירה את ההתלהבות שבה מתקבלות העבודות שלך בקרב הצופים?
  

אני חושבת שמחול נורא מאתגר את הצופה בזה שאתה רואה מישהי כמוך, אולי רק יותר גמיש ממך, בתנוחות ובצורות התבטאות שהן כביכול לא 'נורמליות' רגילות ויומיומיות. השאלה היא האם בפוטנציאל אתה יכול לראות את עצמך שם, עובר את הדבר הזה במקום הרקדן או לא.
אני מאמינה שאם אני חווה משהו אמיתי על הבמה, מישהו בקהל יחווה אותו גם. אם אני לא רק מציגה את הדבר, לא רק אומרת 'תראו אותי אני עושה כך וכך', אלה נותנת לתנועות להיות הקיום שלי למשך השעה של ההופעה, אז כמעט תמיד זה יגע במישהו.

• זה מאלץ אותך להיות מאוד חשופה.
  

"זה נכון שיש בזה המון חשיפה, אבל אני מרגישה לא חשופה מדי כי הבמה היא ממד אחר של החיים שלי ובממד הזה יש חוקיות אחרת. אין בזה את הבושה מדברים שבקיום היומיומי הם כן מביכים אותי. אני נוגעת במקומות האלה לא בשביל הפרובוקציה, אלא בגלל שגבול המבוכה בין המקום שאתה חשוף בו ובין המקום שאתה לא, הוא נורא מרגש בעיני. כצופה, אתה יכול לראות את המתח בין שני הרגעים האלה ומבוכה על הבמה היא מרתקת"

• ועל מנת להתמודד ם החשיפה הזו, להרחיק אתה ממך, את משתמשת בגרוטסקה.
  

גם גרוטסקה היא סוג של חשיפה. זה בעצם לקחת ממך ממד של עצמך ולהקצין אותו ברמות שהוא הופך לתמצית העניין ואין לו מקום להסתתר. אני לא אומרת 'בואו תראו את הביוגרפיה שלי'.
החשיפה קימת אבל היא מתרחשת בהקשר של חוקים אחרים, חוקים של במה. ובכל מקרה, החשיפה שאני מרגישה היא בשבילי רק קצה הקרחון של מה שעוד אפשר לגלות. זה נכון שאנחנו חוקרות משהו אמיתי וסיטואציות מסובכות, אבל הרבה פעמים אנחנו סתם משתעשעות. מכאן גם השם של העבודה. חלק מהרעיון הוא לקחת תפקידים שהם לא לגמרי אנחנו ולבדוק את הגבולות. אני מגיעה הרבה פעמים עד למקומות שבהם אני זרה לעצמי. יש בזה משהו מאד כיפי.

מחפשת דיאלוג

יסמין גודר, 30, החלה לרקוד בגיל 6. כשהייתה בת 11 היגרה משפחתה לניו-יורק שם למדה בתיכון המפורסם לאומניות הבמה וזכתה במלגת לימודים בבית ספר למחול של הכוריאוגרפית מרתה גרהאם. עם סיום לימודיה חזרה לארץ לתקופה של 3 שנים ועזבה אותה שוב כדי להמשיך את לימודי המחול באוניברסיטת ניו-יורק.בשנת 99, שנתיים אחרי שהתחילה לעבוד ככוריאוגרפית עצמאית ושנה אחרי שהעלתה את עבודת היחיד הראשונה שלה בתחרות הישראלית "גוונים במחול", חשרה לארץ עם בן זוגה והיועץ האומנותי שלה איציק ג'ולי.
מאז יצרה עבודה לפסטיבל "הרמת מסך", עבודה נוספת עבור אנסמבל בת שבע ושלוש יצירות באורך מלא, השלישית מבניהן  היא "שתים, שעשוע, ורוד", אותן העלתה עם להקתה.
בשנה שעברה חזרה לניו יורק, הפעם על מנת לקבל את פרס ה"בסי" היוקרתי המוענק ליצירות הנבחרות שהועלו בעיר באותה שנה, עבור עבודתה "I feel funny today". ניו-יורק מהווה עבור גודר בית שני. "האנונימיות הקיומית ומקורות ההשראה האינסופיים דווקא עזרו לי למצוא את הקול שלי", היא אומרת. אבל בנוסף לכך, מסמנת גודר הבדל חשוב, טכני לכאורה, בין תל אביב לעיר הגדולה: "כמעט כל הופעה חדשה שעולה בניו-יורק מחויבת לערב אחד של דיון לאחר היצירה. פשוט שיחה בין היוצרים למבקרים ולקהל. עצם העובדה שיש פורום לדבר בו על העבודה שהרגע הוצגה מביא לפעמים לדיאלוג אומנותי מרתק וחשוב. לדעתי דיון כזה בישראל היה יכול לפתוח את המחול לעוד קהלים. אני יודעת שיש הרבה אנשים שבאים לראות מחול וחסר להם לדבר על מה שהם ראו", גודר מתכננת ליזום מפגש כזה, שעדין לא יצא לפעול בגלל קשים טכניים. בנתים היא מפנטזת שיהיה לה סטודיו משלה, מפיקה ואיש יחסי ציבור. כדי שזה יקרה, כדאי ללכת לראות את השתיים, יסמין גודר ואיריס ארז, משתעשעות.
העובדה שגם כך וגם כאן זה עובד היא הוכחה ליעילות השיטה הגודרית, שאינה
מסתמכת לא על המרחק האסתטי בין הקהל לבמה, לא על תפאורה ותלבושות, לא
על קונספציה בימתית ובקושי על מוסיקה (פס הקול של "אולם" הוא בעיקרו
אוסף של רעשי רקע) – אלא אך ורק על מה שיכול הגוף להנפיק בעצמו. העובדה שגם כך וגם כאן זה עובד היא הוכחה ליעילות השיטה הגודרית, שאינה
מסתמכת לא על המרחק האסתטי בין הקהל לבמה, לא על תפאורה ותלבושות, לא
על קונספציה בימתית ובקושי על מוסיקה (פס הקול של "אולם" הוא בעיקרו
אוסף של רעשי רקע) – אלא אך ורק על מה שיכול הגוף להנפיק בעצמו.