לסטודיו של הכוריאוגרפית יסמין גודר במרכז אמנויות ביפו יש קירות בלבן בוהק וגם רצפה בהירה. רק החלון הצדי, שממנו נראה טרקטור המעביר חול מצד לצד באצטדיון בלומפילד הסמוך, משמש תזכורת לזמן שחולף, לשעת היום, לעונת השנה. אחרת, קל לשקוע בבליל הסמיך והאינטנסיבי, ביחסים הסבוכים, במחול הזה, שקורה מול העיניים. כעבור יותר משעה של חזרה פתוחה למופע "שתיים, שעשוע, ורוד" שבה יושבים המוזמנים קרוב מאוד לרקדניות המבצעות, לא ברור האם האשם בתחושת הניתוק הוא האי הלבן של הסטודיו, או העבודה שזה עתה הסתיימה. מה שברור הוא שהקהל, גם זה שצפה בה בגלגולה הקודם, צריך עוד שהות לעבד אותה.

נראה ש"שתיים, שעשוע, ורוד" היא הידועה, המהוללת והחדשנית שבין העבודות שיצרה גודר בעשור הקודם. היא נוצרה בשיתוף הרקדנית איריס ארז, ומיד כשהוצגה, בשנת 2003, נחשבה לאבן דרך שמבקרי המחול התחרו בסופרלטיבים עליו. "מופע מדהים שמשאיר את הצופה משתאה נוכח היצירתיות והכישרון", כתבה רות אשל בעיתון זה. "ההתרחשות כה עשירה ומקורית, כה דחוסה ואינטנסיבית, שאחרי המופע יש צורך בפסק זמן כדי לחזור לנשום בקצב רגיל". "למשך 60 דקות העיניים מרותקות למעשה הכשפים שעל הבמה", כתבה מירב יודילוביץ ב־ynet. "גודר משתמשת בגוף כבגן משחקים בו כל פינה מיועדת להתנסות מסוג אחר (…) בכיעור ככלי עבודה, ומעבדת אותו עד לכדי יצירת מופת שאי אפשר לשבוע ממנה". כעת מתכוננת גודר לשחזר את החוויה העזה הזאת. העבודה תועלה ב–15 וב–16 באוגוסט במרכז סוזן דלל בתל אביב כחלק מ"תל אביב דאנס". ב–1 בספטמבר היא תועלה בפסטיבל "צוללן", גם הוא במרכז סוזן דלל.

חריצת לשון פרובוקטיבית מול הררי הציפיות מנשים, גם היא, כך נדמה, הגדרה קולעת. זוהי עבודה פיזית מאוד שהמיניות בה מפורשת והולכת ומקצינה עד לאמירה על פורנוגרפיה וארוטיקה ומקומן של נשים בה. הרמזים הארוטיים מתבטאים בהתגוששות, ברפרור או בדיחה על סרטי קולג' שבהם סטודנטיות שובבות רוקדות בחדריהן בתחתונים ועד לוולגריזיות מוחלטת, לעג גמור, שבא לידי ביטוי באנחות מתוזמרות תוך גלגול על הרצפה, בהבעות פנים מוגזמות, לשון משוטטת או שדי גומי ורודים שהרקדניות עוטות בחלק האחרון של העבודה. הסקס־אפיל נהפך לאבסורד וסאטירה הגורמים לצופים לנוע בכיסא באי־נוחות, לא בטוחים אם עליהם לצחוק או לחוש בושה. על כל פנים המחול הזה הוא אמירה על נשיות ועל המבט הניתן בנשים שלעתים יש בו יותר מרמז לאלימות. הגוף כאן, שהולך ומתכער בכוונה, נהפך לכל־גוף והרקדניות ללוחמות בזירה.

כשיצרה אותה היתה גודר בת 30, כוריאוגרפית צעירה ששלחה בעיטה מכוונת היטב בממסדיות. היא מספרת שהנושאים שבהם עוסקת העבודה העסיקו אותה באותן השנים באופן אינטנסיבי. אלא שמאז חלפו שנים. גודר היתה לכוריאוגרפית מבוססת שעבודותיה נחקרות באקדמיה, זכתה בפרסים (בין היתר פרס לנדאו לאמנויות הבמה של מפעל הפיס, פרס משרד התרבות לכוריאוגרף צעיר ופרס בסי היוקרתי מטעם עיריית ניו יורק) ונהפכה לאם לבת. האם כל אלה שינו משהו?

"זו עבודה שחיפשתי את הרגע הנכון להחזיר לבמה", אומרת גודר. "מבחינתי, היא בסיסית ומהותית לדברים שמעסיקים אותי. היום אני עושה סוגים אחרים של עבודות, אבל לאורך הרבה שנים חיפשתי את הרגע לחזור אליה ואז הגיעו שתי הרקדניות הנכונות שאתן יכולתי לעשות את זה. צריך היה גם זמן להעביר את המידע וזה היה מסע זהה כמעט לפיתוח של עבודה חדשה. שלושה חודשים וחצי".

איך את מרגישה מול הצפייה בעבודה? היא אולי הרגע המכונן בקריירה שלך.

"אני מרגישה כמו אמן פלסטי שמנסה לתלות תמונה שהוא צייר לפני 15 שנה ולהתבונן בה. מבחינתי, אגב, לא הרבה השתנה. העבודה כתובה ומתועדת אבל שתי הנשים שמבצעות אותה השתנו וזה המקור לשוני מבחינתי. הייתי אז בת 30 והמופע תופס רגע בנשיות ובתפישת המבט שהוחזר אלינו. המבט הזה השתנה בשבילי במובן החברתי, אבל אני אמא לבת והאימהוּת לבת מעוררת בי שאלות כל הזמן. אני מתעסקת במבטים ובתכנים שהיא מקבלת במרחב הציבורי".

"התכנים האלה כל הזמן שם. הן לובשות שדיים מפלסטיק כדי לשרת את המשחק ואת המבט על פורנוגרפיה. זו אמירה על חפצון אבל יותר מזה, ניסיון לבדוק מה מזה שלי ומה לא? מה מדומיין ומה לא? הדימויים האלה נוכחים ברמה החברתית והאסתטית".

והעבודה שלך היא ניסיון לבעוט בהם?

"יש בה אלמנטים מרדניים או מתנגדים אבל גם רצון לשחק את התפקידים האלה והומור. הגוף הוא פוליטי. לשים שתי נשים על הבמה זו בחירה פוליטית. איריס ארז ואני עב שנים ביחד, היינו חברות ורקדניות שהופיעו על במה ביחד וביחד הסתכלו עלינו, זו היתה נקודת הפתיחה. הנרטיבים הנוספים נלוו ונבנו על זה וסביב זה".