חזרה מאגרפת ומרפה ושוב: על "Under" במחולוהט
ענת זכריה
10.08.2009
בשני חלקיה, מנסה לחדור אל מתחת לעור, למקום בו מתרחשים הדברים.
והבמה ריקה וחשופה כל כך, כמו שצריך כשמתכוונים לדבר גלוי, בלי הסחות דעת.
לבושים בג'ינס את פניהם עוטות מסיכות שעירות, חסרי מין, חסרי זהות, אנונימיים, דמויות אדם קדמון הנעות רוב הזמן נמוך, כשהן בודקות את גבולות האינטימיות. בתוך מערכת המחוות הסטריאוטיפיות הם מבצעים את פעולות החיים הבסיסיות- מפיקים אנרגיה וצלילים מעצמם, מחליפים ומפרישים חומרים, מגיבים לגירויים, מתפתחים וגדלים, ואולי בסוף גם מתרבים.
נדמה שבשביל זוגיות טובה לא צריך הרבה – התנהגויות נרכשות, תנועות כפייתיות, עימות וסתירה. ויותר קל לנצח אותה כשאנחנו ניצבים מולה לא פנים אל פנים. היצירה של 'מתניקולה' היא יצירה אפלה שיודעת לתת לזמן זמן, מבלי לחשוש לרגע לאבד קשב. גם התקרה שמאות נורות השתלשלו ממנה, לא הצליחה להאיר בחושך, את מה שלא ביקש להתפענח.
UNDER 2
הם לבושים בבגדי ריצה, לרגע נדמה לנו שמשהו בהם מתחיל להתפענח כשרואים סוף סוף את הפנים. אבל מהר מאוד אנחנו ניצבים מול האשליה כי הכל מתחיל להתהפך בתוך מערך של מניפולציות הדדיות.
דרך טרנספורמציה של זהות היחיד כדרך תקשורת במערכת יחסים.דרך חילופי הזהויות והמשחקים השונים מצליחה יסמין גודר ליצור עוד דרך של קומוניקציה זוגית. במידה מסוימת זוהי הגרסה הגברית לעבודה "שתיים שעשוע ורוד" ובכל זאת היא מאוד אחרת. פחות מבריקה והרבה יותר מחוספסת במובן הטוב של המילה.
הרקדנים המצוינים האלה נעים ומתקיימים מהתשוקה לחיות, יודעים שמי שאוהב אותך מאוד, גם גורם לך לבכות. והפה שותק כי הגוף מדבר הכול. הם משתמשים בבגדים לקשור זה את זה ואת עצמם לווים התלויים.דרכם אנחנו בודקים את עצמנו- מתי אנחנו מרשים שיעשו לנו וכמה אנחנו יצירתיים כשאנחנו עושים. וכמה חשוב לעשות כשמישהו אחר רואה.
ואנחנו רואים. אנחנו רואים איך בקלות אנחנו הופכים את האחר לתלוי כדי לאהוב אותו, ואז תולים את עצמנו, כדי לאהוב בחזרה.
הם מתייחסים לעצמם במין הרמת גבה תמידית, שמא יתפסו את עצמם מתייחסים לעצמם ברצינות גמורה. ויש רגעים שאי אפשר שלא לחייך בהם. כמו הרגע שמאשה נחשף בתחתונים שעליהם כתוב בגדול- איטליה. כאילו מתחת לכל הדברים מסתתרת איטליה או המשפט: "ברומא התנהג כרומאי".
יפים הם הרגעים בהם אחד ועוד אחד הם יותר משניים, והשניים האלה יכולים להיות כל מה שהם רוצים, אפילו סוס אציל. אבל יפה ומרגש במיוחד רגע ההשלמה בתמונת הפייטה שיוצרים שני הרקדנים. איך אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי ליפול שדודים בסוף היום, רק כדי שמישהו יחזיק בנו.
זו עבודה שההווה בה כל כך חזק כאילו אין עבר ואין עתיד. התחלה חזרה התחלה חזרה. יש תחושה שכוחות רוחשים בתוך בני אדם כל הזמן, גם כשנדמה למראית עין, שהכריעו אותם החיים. יצירות טובות עושות אנשים טובים יותר, את יוצאת מהן קצת אחרת ממה שנכנסת. היא בדיוק אחת כזאת.
בשביל יסמין גודר יחסים הם דבר מובן כמו מחזור הדם, כמו אויר לנשימה, היא מאגרפת ומרפה ושוב מאגרפת, בטבעיות של פעימת דופק. בעבודה הזו נדמה לי שהיא איבדה סופסוף מעט מהתחושה לנקום, והיא מרשה לנו להתפשט ולהישאר נפש קטנה וחיוורת, כדי לצעוד ביחד אל האופק.
פורסם בnrg