חזרה שווה את המסע הארוך

מיכל בעדני בן-שישו
27.07.2009

במסגרת פסטיבל 'מחולוהט', התארחה היצירה Under לראשונה בישראל, לשלוש הופעות בלבד, ארבע שנים לאחר הבכורה העולמית שהועלתה בברלין ושנתיים לאחר שזכתה בפרס היוקרתי ע"ש הכוריאוגרף קורט יוס. היצירה, בעלת שני החלקים (Under 1 ו- Under 2) היא פרי שיתוף פעולה בין ניקולה מאשה ומתן זמיר, מייסדי "מתניקולה", ובין יסמין גודר. את החלק הראשון יצרו מתן וניקולה שגם מבצעים את היצירה ואת החלק השני יצרה גודר לשני הרקדנים-יוצרים.

מערכת היחסים הזוגית, על משחקיה האלימים והיצריים, על מאבקי הכוחות ועל משחקי הזהויות בתוך הקשר, נבחנת שוב ושוב בשני חלקי הערב. על-אף השוני בין היצירות- הראשונה אפלה ומסתורית, השנייה צבעונית, מוארת ולפרקים גם קומית- מורגש הקשר התמטי והתנועתי וההשפעה ההדדית, שנוצרה בין שלושת היוצרים.

הערב נפתח, כשמשמאל במה מוצב פסנתר כנף שחור. זמיר, שגם הלחין, מבצע בזמן אמת, פראזה מוסיקלית, החוזרת על עצמה באופן רפטטיבי, מאיים ומטריד, כשלראשו פאה שעירה, המסתירה את פניו ולגופו שמלת ג'ינס בגזרה נשית, המהדהדת את שמלות הקרינולינה. בצד השני של הבמה, מוטל גופו הצנום של ניקולה, בחליפת ג'ינס צמודה ופאה שעירה המסתירה את פניו- כשהוא מחכך מיקרופון (פאלי) במכנסיו ומשמיע צלילים מתכתיים ונהמות חייתיות. מערכת היחסים בין שתי הדמויות המעוצבות כגבר ואישה (למרות שמדובר בשני מבצעים גברים) נרקמת במהלך איטי מאוד, כמעט מדיטטיבי, שבו נדמה כי הרקדנים המיומנים, נמנעים כמעט במכוון מלספק לצופה את העונג שבביצועים טכניים וירטואוזיים וחותרים תדיר למחוות תנועתיות קטועות-סטריאוטיפיות-כפייתיות-דיסהרמוניות.

החוויה המטרידה ממשיכה גם לחלקו השני של הערב, כשביצירה של גודר, מגיחות שתי דמויות הגברים, הפעם בבגדי ספורט צבעוניים, לדואט של משחקי אגו וזהות, התחפשות, הסתרה וחשיפה של רגשות. לאורך רוב היצירה, עסוקים הרקדנים בלקשור זה את זה, באמצעות הבדים האלסטיים של הלבוש ולתלות על אנקולים ברחבי הבמה. תוך שהם מעיינים ברצינות תהומית ובאדישות גלויה, במושא התעללותם. הם משתעשעים בלבישה ופשיטה של הבגדים, כך שבכל פעם נוצרות דמויות חדשות, לעתים מן יצור-כלאיים, אנדרוגיני, המורכב מחיבור גופם באינספור וריאציות יצירתיות. גם הפעם הכוריאוגרפיה לא ממהרת לשום מקום ולוקחת זמן במה 'יקר', על חשבון המשחקים הבימתיים החזרתיים ושוב מסרבת להתמסר לצופה בפרץ תנועתי הרמוני. רק לקראת סיום הערב, מואילה גודר לשבור את המונוטוניות העקרה והאכזרית, בשני דואטים מופלאים- אחד קרב אגרוף לירי המעמת רכות עם קושי ושני, הנדמה כציטוט לדימוי 'הפייטה', בו ניקולה מערסל את זמיר המעולף בזרועותיו ומלטף אותו באהבה רבה. הרגע הזה, בו מופסקים בבת-אחת המשחקים ומוסרות המסכות והדמויות מתגלות במלוא פגיעותם, אך גם במלוא עליבותם, שווה את כל המסע הארוך ולעיתים המתסכל, שהצופה עובר במהלך הערב.

פורסם ב״עכבר העיר״